היי, טוב אממ... קודם כל הכבוד על המיזם! אתם תותחים. ועכשיו לשאלה- אני רוצה שאנשים יקנאו בי, זה מתבטא בכל מיני דברים שאני לא רוצה לפרט, אבל אם תוכלו בבקשה לנסות לעזור לי למרות שזה לא מפורט, אשמח! תודה
אני רוצה לא לרצות לדבר עם בנים. איך עושים את זה?
יש אצלנו ילד דתי שמגיע תמיד לבית שלנו והוא מגיע בגלל שחסר לו משהו אהבה או יחס והוא תמיד מנסה לקבל ממני יחס וזה לא מתאים לי כי אני דתיה ולא מדברת עם בנים אבל אין לי את הלב לא לדבר איתו כי אני יודעת שהוא צריך את זה אבל מצד שני זה מגיע לזה שאני כל הזמן חושבת עליו ואני לא יודעת מה לעשות האם זה נכון מה שאני עושה נ.ב. שכחתי לרשום שהילד בן 12
איך יודעים מתי סלחתי באמת? הייתי בטוחה שסלחתי לגמרי, עד שהענין הזה התעורר וכל העלבון עלה לי שוב וכעסתי על מי שפגע בי.. אז איך אני יודעת מתי לגמרי לגמרי מחלתי בלב שלם?
אני מרגישה שאני כל הזמן רודפת אחרי משימות (בלימודים, בבית, בהדרכה) אני רוצה לסיים ולגמור איתם ולהיות כבר מאחוריהם, לפעמים זה טוב כי אני מספיקה מלא דברים ואני מנצלת את הזמן שלי אבל זה גורם לי גם ללחץ ולאשליה שאם אני לא יעשה את זה העולם ימות , מה אפשר לעשות? תודה ממש
אני מרגישה תסכול הרבה פעמים אני מדברת עם חברות שלי ולפעמיים מרגיש לי הכי קשור שבעולם אבל הרבה פעמים מרגיש לי כאילו אני אוויר כאילו אני מנותקת וממש קשה להתמודד עם זה הרבה פעמים אני וכמה חברות חוזרות ביחד מהסניף ואנחנו גרות באותו אזור בעיר והן ממש מתעלמות ממני ברמה שאני הולכת כאילו לבד
נשמע קצת תינוקי.. אבל לפעמים אין לי כוח להתמודד יותר עם החיים האלה. אני רואה שיש המון טוב. אבל קשה... ולפעמים נמאס. כל הזמן קורים אסונות. כל הזמן אני נופלת, עושה פדיחות, לא מספיק טובה. אין לי כוח יותר. אפשר באמת לחיות את החיים בשמחה בקלילות ובטוב? אני לא שואלת מה הסיבה לחיים כי זה פחות משנה... עדין נמאס לי תודה לכם!!! בת 18
שלום, בבית ספר אני מרגישה קצת כלואה ושזה גובה ממני מחיר נפשי מסוים (כמו דיכאון). אני חושבת על לנשור אבל הסביבה אומרת לי שלא כדאי. מה לעשות? ותודה
שלום לכם! אוקיי זה ישמע קצת מצחיק אבל.. אני מרגישה ילדותית.. לא בתחומי עניין שלי וכאלה, אלא יותר בהתנהגות.. כאילו יוצא לי להסתכל על דברים שאני עושה ולהגיד מה למה עשיתי את זה.. נגיד אני מדברת עם מישהי אני מרגישה צורך כל הזמן להוכיח לה את עצמי ואני עושה את זה בצורה ממש ילדותית ומביכה... כמו האנשים האלה שתספרו להם שקיבלתם 90 במבחן ואז הם יענו יואו דרך אגב אני קיבלתי 100.. או יגידו בסדר אבל המבחן היה ממש קל.. או שתדברו על משהו שאתם יודעים לעשות והם יגידו לכם בסדר אבל כולם יודעים... זה פשוט מרגיש לי שזה מגיע ממקום ילדותי ברמות ואני לא מצליחה להפסיק עם זה... אני ממש שונאת שעושים את זה לי אבל לאחרים זה פשוט נפלט לי ההתנהגות הזאת.. כל הזמן אני אחפש תשומת לב אליי ובווצאפ יצא לי להגיב על כל דבר וכל הזמן לנסות לומר משהו שנון שיצחיק או הערות ציניות כאלה ותמיד לנסות להיראות מגניבה אבל זאת התנהגות ממש ילדותית בעיניי וגם בהסתכלות על עצמי מהצד אני יודעת להגיד שזאת התנהגות לא לעניין ובהרגשה שלי אני באמת לא חושבת שאני תלוי במה שאחרים אומרים אבל כל זה רק במחשבה.. במעשים זה פשוט לא עובד לי... וממש מוריד לאנשים אחרים ממני זאת ההרגשה.. חשבתי אולי תוכלו לייעץ לי מה לעשות🙈
שלום :) ישר כוח על הפרויקט!! אני גרה בהתנחלות, ויש לי פחד תמידי מזה שכל רגע שאתה יוצא מהיישוב או אפילו בתוכו אתה יכול לסיים את חייך. אין לי פחד מערבים, אבל תמיד תלווה אותי הרגשה שיכול לקרות משהו.. זה מוביל לזה שכל דבר בחיים שלי אני חושבת על מה יקרה אם אמות עוד מעט חס וחלילה ועוד כל מיני מחשבות מפחידות כאלו.. בסופו של דבר המחשבות האלו מובילות לניצול החיים למעשים טובים כמה שיותר, אך הייתי רוצה לחיות את החיים באמת, לא מתוך המחשבות האלה של מה יקרה אם אמות.. איך מתגברים על אותן מחשבות ולחיות בלי פחד? נקבה, 16 תאריך *
מרגישה שאין לי כזה שום עוגן בחיים.. לא ככ מסתדרת עם המשפחה.. בעיקר לא עם אבא ואמא. וגם עם החברות הכל נהייה בעייתי בקורונה, כל המעגלים מצטמצמים, אני כבר לא יודעת מי חברה שלי ומי לא, כל הזמן נפגעת מהן.. וכבר שום דבר לא יציב ולא בטוח.. איך אני יכולה להרגיע את עצמי ולא להרגיש ככ לבד?
היי, קודם כל אין כמוכם ופשוט תודה ענקיתת!😘 אז ככה, הרבה פעמים אני כאילו מרגישה שאני ״צריכה אישור של החברה״ וזה נורא נורא נוראא מציק לי... כאילו אני שלמה עם זה, אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון ובכל זאת מאוד מטריד אותי מה שאחרים חושבים על זה ואיך שהם מתייחסים לזה.. אני אתן דוגמא ממש מעכשיו... לפני כמה ימים לא הרגשתי טוב בכלל... סוג של התעלפתי ואז חבר טוב שלי הרים אותי כזה וטיפל בי (אני שומרת נגיעה) אז כאילו גם עכשיו אני שלמה עם זה וגם באותו רגע אבל משהו בתוכי הציק לי שכאילו שאלתי אנשים שלא היו בסיטואציה וכאילו לא תמיד הם מסכימים עם המעשה או עם הדבר וזה כאילו ממש מציק לי מצד אחד ומצד שני אני זאתי שביקשתי מהם להביע דעה... כאילן זה מרגיש לי כמו סתירה פנימית כזאתת... אשמח לטיפים איך להיות באמת שלמה עם הדברים שאני עןשה ושלא אצטרך ״אישור״ של החברה👌🏻