פשוט שונאת לראות תמונות שלי מפעם!!! זה ככ מביך אותי אני מתפחדת מעצמי.. באלי לשכוח את איך שהייתי( בעיקר איך שהייתי נראית חיצונית).. ותמיד יושבים וכזה רואים תמונות מפעם וכולן צוחקות וכזה וזה לא נעים לי אף פעם שונאת שצוחקים עלי עלזה זה מביך אותי ומפדח אותי באמת אם הייתי יכולה הייתי פשוט מוחקת הכל!! מה אפשר לעשות?.. תודה!!
למה בעצם צריך את התפילה? זה סתם תוקע לי את כל היום, אני קם בבוקר אני לא יכול ישר להתחיל לעבוד או ללכת לעשות דברים יש לי קודם 20-40 דקות תפילה, אני לקראת שקיעה ובאמצע משהו צריך להפסיק וללכת להתפלל, רוצה ללכת לעשות משהו עם חברים בערב, אבל יודע שאני מפספס מניין צריך לבטל. למה צריך את כל הסיבוכים האלה? מבין שתפילה זה להודות לה' ולבקש ממנו ולדבר איתו, אבל כמה אפשר? כמה צריך? למה לתקוע את כל היום???
יש מקום שממש רציתי להתקבל אליו, ובסוף לא קיבלו אותי אליו. יהיו לי עוד אפשרויות להתקבל אליו, אבל זה ממש ממש ביאס אותי😔 אני ממש רציתי לצאת אליו, הייתי בטוחה שאצא, וחשבתי כבר על מה שיהיה, ובסוף לא. אני מנסה לומר לעצמי שהכול באמת מה' אבל עדיין יש את הבאסה🙁 אני יודעת שבאיזשהו שלב אני אצא מהבאסה, אבל עכשיו זה ממש מוריד אותי.
התאמנתי ופיתחתי את הגוף וב"ה ראיתי תוצאות והייתי שמח בזה, ולאחרונה עלתה בי המחשבה למה? למה לפתח עכשיו את הגוף החומרי? במיוחד שזה בא על חשבון הלימוד. לא את כל הזמן, אבל צריך לעשות אימון וזה לוקח זמן וכוח שהייתי יכול להשקיע בו בלימוד תורה. גם זה לא שכל הזמן אצלי מנוצל, יש לי הרבה זמן להיות בטלפון וזמן לא לעשות כלום אבל עדיין עלתה בי המחשבה שאני מבזבז אנרגיה וזמן שהייתי יכול להשקיע בלעלות רוחני ואני מבזבז(או משקיע) בגוף החומרי.
הי, תודה לכם על הכל! אני בכיתה י', בלי עין הרע לא חסרים לי קשיים בחיים והקב''ה נתן לי זכות להתמודד עם המון נסיונות בהמון תחומים, אני מלאה בבעיות רפואיות וחרדות וקשיים משפחתיים... לאחרונה עולות לי יותר ויותר שאלות על איך זה הגיוני שכביכול לאדם אחד יהיו המון המון קשיים מטורפים בחיים, ואנשים אחרים ( חברות מהכיתה לדוג') לא קשה להם. חברות שלי אומרות שהן מרגישות לידי כמו ילדות קטנות כי אין להן התמודדויות כמו שלי והצרות הכי גדולות שלהן זה לקבל ציון נמוך במבחן. למה זה לא יכול להתחלק שווה בשווה? אני לא כועסת חלילה על חשבונות שמיים אבל מרגישה שהשק עם כל הצרות נקרע מעל הראש שלי...
מרגישה שאין לי כזה שום עוגן בחיים.. לא ככ מסתדרת עם המשפחה.. בעיקר לא עם אבא ואמא. וגם עם החברות הכל נהייה בעייתי בקורונה, כל המעגלים מצטמצמים, אני כבר לא יודעת מי חברה שלי ומי לא, כל הזמן נפגעת מהן.. וכבר שום דבר לא יציב ולא בטוח.. איך אני יכולה להרגיע את עצמי ולא להרגיש ככ לבד?
היי אז א אתם פשוט נדירים אין עליכם בעולם ואני תמיד מתחזקת מדברים שאתם כותבים ! פשוט נדירים!! אני מדריכה בבני עקיבא שנה ראשונה. ואני פשוט אוהבת את החניכות שלי בטירוף וזכיתי בכל אחת ואחת מהן! אבל יש איזה קאץ לפני כמה זמן הצטרפה אליי מדשית. באמצע השנה זה משהו שלא כל כך קורה.. ואם להגיד את האמת אני שלמה עם ההחלטה הזאת. אבל הבעיה היא שהחניכות שלי ממש לא מתחברות אליה. וזה התחיל מאיזה שתי בנות והפך להיות רוב השבט ! ובאמת שאני מרגישה חסרת אונים. כי הן אומרות שהן לא נהנות ולא כיף להם. וזה לא היה המטרה שלי . אני רוצה שיהיה להם הכי טוב בעולם. (כיתה ד) אשמח לעצות מה אני יכולה לעשות.
טוב אז קודם כל תודה! אז ככה אני ממש רוצה לעשות חור שני מצד ההלכה אין שום בעיה אבל אמא שלי לא מרשה לי. אמא שלי תמיד לא אהבה עגילים אפילו חור ראשון איך אני יכולה להסביר לה שאין בעיה וזה דבר יפה ושזה לא משפיע עלי לרעה
טוב אז ככה תודה על הזכות לשאול😍 לפני כמה ימים הייתי עם חברות שלי הזום ויש כפתור כזה בזום שמוציא אנשים אז אבל רק המנהלת יכולה לעשות את זה וחברה שלי הייתה המנהלת ואז היא הוציאה אותי ואז כשהיא החזירה וזה טען להיכנס אז לא ידעתי מה לומר לה אז החלטתי לשים את המחשב עם מצלמה דולקת למיקרופון לכיוון התקרה כאילו אני לא שם וכשזה חזר שמעתי אותם מדברות עלי. הם אמרו שאני תומיסטיצית ויש לי פיצול אישיות ואפילו מישהי אמרה היא בטח הלכה לבכות בשירותים בגלל שהוצאת אותה מהזום חיכיתי שהם יסגרו את הזום והייתי ממש המומה אחרי זה דיברתי עם חברה שלי והיא הרגיעה אותי ואמרה לי לדבר איתם על זה.. אני לא בטוחה שאני רוצה לעשות את זה.. אז השאלה שלי היא מה לעשות?? להתעלם ממה שקרה ולהמשיך הלאה? להתרחק מהם?? רק מציינת שהם חברות ממש קרובות אלי ואנחנו ביחד בקפסולה.. תודה לכם😍❤️
תודה רבה על כל ההשקעה שלכם ועל התשובות. הרבה פעמים אני מרגישה שאני עושה מצווה או משהו כי אני מכבדת את ההורים שלי ולא כי אני באמת רוצה או מאמינה במה שאני עושה. זה לא שההורים שלי מחייבים אותי לעשות משהו פשוט אני לא רוצה לצער אותם. אני שרופה על ההורים שלי ברמות ואני לא רוצה שהם יתאכזבו או משהו. זה לא שאני ילדה מושלמת ועושה כל מה שההורים שלי עושים פשוט כשאני לא עושה מצווה או משהו אז לא אכפת לי מהמצוה עצמה שלא עשיתי אלא מהקטע שלא עשיתי מה שההורים שלי היו רוצים שאני יעשה. לדוגמא אם זה לא היה בשביל ההורים שלי ממזמן היה לי חבר אבל אני יודעת כמה הם נגד אז וואלה ויתרתי על זה לעכשיו- שיהיה ברור זה לא שאני כבר לא רוצה חבר פשוט אני לא רוצה לצער את ההורים שלי. אני לא מפחדת מהם פשוט אני שרופה עליהם ולא רווצה לעשות משהו שהם לא חושבים שזה הדרך.. בקיצור השאלה שלי היא איך לשחרר ולעשות מה שבא לי כי אני יודעת שההורים שלי יקבלו אותי איך שאני (ראיתי אצל אחים שלי הגדולים)
הי, לאחרונה עולות לי המון שאלות שקשורות בתיקון של האדם... אם לדוגמה אדם לא מצליח לעבור נסיון כלשהו או עובר אותו לא בצורה מלאה אז הוא יצטרך שוב לחזור לתקן את עצמו? כי תכלס זה קצת 'לא הוגן', השם קובע מה יקרה ומה אני אעשה בחיים , אין לי זכות בחירה איך להתנהג... אין לי את האופציה לבחור איך להתמודד עם משהו אם הקב''ה כבר החליט יודע מראש מה אני אעשה בעוד כמה שניות. והאם נסיונות וקשיים בחיים באו כעונש על משהו? בכללי אם יש לכן קישורים לשיעורים ושיחות בנושא אשמח:)
שאלה למי שכתב את תשובה 2756 על גיוס בנות לצבא.. לגבי האמירה שאי אפשר ליצור אווירה מעורבת יותר קדושה, מבינה את האמירה אבל אשמח להסבר. למה זה נכון להגיד את זה באופן חד משמעי? ברור שככל שיהיו דתיים(בנים ובנות) בצבא אז זה ישפיע על האופי ועל האווירה, לא שהכל יהיה טהור וקדוש, אבל ברור שתהייה השפעה. עובדה שכבר יש שינוי מלפני כמה שנים, יש הרבה יותר פתיחות ועזרה לדתיים ודתיות בצה"ל . יש כל מיני מסגרות כמו אלומה שדואגות לבנות דתיות וכו. ובכללי הצבא הרבה יותר פתוח ומכיל.. בקיצור פשוט אשמח להסבר של האמירה.. ובנוסף, אם בת עושה הכנה של שנה מדרשה, מתכוננת מראש ויודעת שהיא כן עם אמונה חזקה ויש לה כוח(ברור שתמיד אי אפשר לדעת באמת.. אבל כן יש משהו שאת יודעת לאן את הולכת ושאת יודעת שאת מסוגלת לזה). למה שהיא לא תוכל להתמודד עם הקושי של צהל? הגיוני שיהיה לה קשה אבל מאמינה שגם בנות יכולות לחתוך אווירה ולהתנתק וגם להתגבר על הקושי כמו בנים.. לא חושבת שצריך ללכת לצהל כי הבנים הולכים. ממש לא! אבל לא מבינה את האמירה.. בעיניי בת יכולה להתגבר על הקושי. תודה!